למה Addams Family Values ​​הוא סרט חג ההודיה שמגיע לנו

בעוד רוב חג ההודיההתמקדו בארוחות ערב מושלמות לתמונה ובמסורות מחממות לב,ערכי משפחת אדמסמרסק את השולחן עם צד של סאטירה נושכת וחסרת בושהכִּשָׁרוֹן. עבור מישהו כמוני - אאוטסיידר שבילה את שנות התבגרות והעשרה שלהם כשחברים לכיתה אמרו להם, "אתם בדיוק כמו רביעי אדמס!" - הסרט הזה הוא יותר מבידור - הוא הכרזת עצמאות מהרגיל.

מה עושהערכי משפחת אדמסכל כך מתמשך הוא החיבוק חסר הפחד של המוזר והנפלא. בבסיסו, זוהי חגיגה של להיות שונה בעולם שדורש קונפורמיות - המנון לכל מי שאי פעם כונה "יותר מדי" או "לא מספיק".לא סתם דוחה נורמות חברתיות; הם רועמים עליהם בשמחה במגפי קרב ורוקדים על ההריסות. לאלו מאיתנו שהרגישו לא במקום במפגשי החגים, לראות אותם הופכים את רעיון המסורת על ראשו מרגיש כמו העברת כרטיס מאחורי הקלעים לעולם קריר ואפל יותר שבו סרבול הוא כוח ומוזרויות הם מטבע.

קח את הסצנה: מחזה חג ההודיה. בזמן שילדים אחרים שרים שירים על הרמוניה והודו, יום רביעי מסתער בכל הקסם של גיליוטינה במסיבת גן. המונולוג הלוהט שלה מליץ מיתוסים קולוניאליסטיים ומאלץ את הקהל (גם על המסך וגם מחוץ) להתעמת עם האמיתות הלא נוחות הקבורות מתחת לעוגות הדלעת האלה. בִּיוֹשֶׁר? הרגע הזה לבדו יכול לזכות בסרט הזה במקום קבוע בשולחן חג ההודיה.

אבל מה שבאמת גאוני הוא איך הרגע הזה מגבש את האתוס הגדול יותר של הסרט: הסירוב הנועז להתאים את עצמם לנרטיבים מחוטאים ומרגישים טוב. יום רביעי לא מגבילה את עצמה לשבש את המחזה לבדה - היא משבשת את כל הרעיון של חג ההודיה כחגיגה מסודרת של הכרת תודה. המרד שלה הוא תזכורת לכך שגם בעיצומם של חיוכים מאולצים וארוחות ערב משפחתיות לא נוחות, יש מקום - לא, הכרח! - להטיל ספק בסיפורים שהאכלנו. זו כיתת אמן בהומור וחתרנות, עטופה בהברקה המושחתת של כריסטינה ריצ'י.

אבל הרגע האיקוני הזה הוא לא הבולט היחיד של הסרט. מקו העלילה האפל של מחנה הקיץ ועד ל-one-liners חדות כתער של מורטישה,ערכי משפחת אדמסמספק אוצר של סצנות שמאזנות בצורה מושלמת הומור מקאברי עם לב אמיתי. מי יכול לשכוח את דבי, הפסיכופתית הזוהרת חופרת הזהב, שנותנת לה מונולוג חסר תנועות מצחיקות על הסיבה שהיא "נאלצה" לרצוח את הוריה? או תעלולי האהבה של הדוד פסטר, שמצליחים להיות גם מגוחכים וגם חביבים בצורה מוזרה? הרגעים האלה לא רק מבדרים - הם מדגישים את המסר המרכזי של הסרט: שלהיות שונה זה משהו שצריך לחגוג, לא להסתיר.

ואז יש את מורטישה וגומז, הזוג שמגדיר מחדש את מטרות היחסים. בעולם של דינמיקה משפחתית לא מתפקדת של חגים, סיפור האהבה המסור והתומך שלהם זורח כמו מגדלור של תקווה. בין אם זו ההגשה החונקת של מורטישה של כל שורה או ההערצה הבלתי מעורערת של גומז אליה, הם מזכירים לנו שאהבה, במלוא תפארתה המוזרה והגותית, היא המהלך הכוחני האולטימטיבי.

הניגוד האסתטי בערכי משפחת אדמסהוא עוד מכת ברק. העולם התוסס והעליז מדי של מסורות חג ההודיה הוא הרקע המושלם להדגיש את האלגנטיות האפלה והגותית של משפחת Addams. בעוד יועצי מחנה וילדים חובשים כובעי צליינים מצוירים ותלבושות הודו, בני הזוג אדמס נשארים בעצמם ללא דופי, לבושים בשחור החתימה שלהם ומשדרים אווירה של תחכום נצחי. זו תזכורת ויזואלית לכמה הם לא במקום - ועד כמה הם הבעלים שלו.

מה עושהערכי משפחת אדמסכל כך נצחית היכולת שלו להתחבר עם קהלים על פני דורות. בעוד אלו מאתנו שגדלו עם הסרט מוקירים את הסאטירה הנושכת וההומור הבלתי רגיל שלו, קהלים צעירים יותר מוצאים את נקודת הכניסה שלהם לעולם אדמס דרך סרטי האנימציה האחרונים או סדרת נטפליקסיוֹם רְבִיעִי. זו עדות לכך שמשפחת אדמס תמיד הקדימה את זמנה, והזמינה את כולם, לא משנה גילם, לחגוג את המוזרויות שלהם.

ולמרות שתמיד התייחסתי לשנינות החדה של יום רביעי ולביטחון עצמי מבחוץ, אני חייבת להודות שאימצתי גם קצת מהאניד הפנימי שלי במהלך השנים. לפעמים כיף להיות האחד התוסס והמרגש בחדר - במיוחד כשרשימות ההשמעה של ה-K-Pop שלך מתפוצצות. עובדה מהנה: אמה מאיירס, המגלמת את אניד בסרט החדשיוֹם רְבִיעִיהסדרה, היא K-popper מוסמך, שפשוט גורם לי לאהוב את עולם Addams אפילו יותר. זוהי תזכורת שגם לגותיים ביותר בינינו יש צד צבעוני ושהחיבוק של כל חלקי עצמך הוא מהלך הכוח האולטימטיבי.

ראוי לציין שכאשר הסרט יצא לאקרנים ב-1993, הוא בלט כנרטיב נועז לסרטי החגים הסכריניים מדי של תקופתו. עשרות שנים מאוחר יותר, הוא נשאר רלוונטי לא פחות, ומציע ביקורת נצחית על מסורות מאולצות וחגיגות רדודות. בעולם של היום, שבו שיחות על גיוון, אותנטיות ונרטיבים מסורתיים מאתגרים חשובים מתמיד,ערכי משפחת אדמסמרגיש כמו שעון חיוני. זה מזכיר לנו את הכוח של הבעלים של ההבדלים שלך ולפקפק בסיפורים שאנו יורשים, כל זאת תוך כדי יצירת צחוקים וזוהר גותי.

אפילו פס הקול של הסרט ממלא את חלקו ביצירת האווירה המושלמת של Addams. עם שילוב של מנגינות שובבות ומפחידות, הוא קובע את מצב הרוח לכל סצנה, ומזכיר לצופים שהעולם של משפחת אדמס הוא קצת אפל, קצת גחמני ומיוחד לחלוטין.

ובכנות, כל איטרציה של משפחת אדמס מתקבלת בברכה בספר שלי. מהסדרה המקורית ועד לסרטי האנימציה החדשים והמשונים, הם תמיד מביאים משהו רענן תוך שהם נשארים נאמנים לליבה המצחיקה החולנית שלהם. זה כאילו הם שיכללו את אמנות ההמצאה מחדש מבלי לאבד את הנשמה המצמררת והמטורפת שלהם.

אז למה כןערכי משפחת אדמססרט חג ההודיה של העונה? כי הוא מעז לערער על הנרטיב. זה מזכיר לנו שלא החג של כולם נראה אותו הדבר ושלהיות שונה באומץ זה משהו שצריך להודות עליו. הסרט הזה לא רק משכתב את תסריט חג ההודיה - הוא קורע אותו והופך אותו למשהו יוצא דופן.

הרוח שלחי בנטפליקסיוֹם רְבִיעִי, שם היא לובשת תחפושת צליינים במהלך ביקור ב-Pilgrim World, פארק המפאר את ההיסטוריה הקולוניאלית של יריחו. נכון לצורתו, השנינות החדה והזלזול של יום רביעי במסורת תופסים את מרכז הבמה כשהיא קוראת לנרטיבים החד-צדדיים הנחגגים לעתים קרובות בחללים כאלה. הסצנה הזו עושה כבוד למרד המחזה הבלתי נשכח של חג ההודיהערכי משפחת אדמס, עוד יותר מלטף את יום רביעי כמתגר בלתי פוסק של מיתוסים וכמגן של הלא מובנים. זוהי תזכורת שחג ההודיה, כמו יום רביעי עצמה, בשל לדמיון מחודש נועז ונושך.

ובואו נודה בזה - לכל חג ההודיה מגיע נגיעה של כשרון גותי, ומשפחת אדמס מביאה את זה בגדול. השנה, במקום להגיש עוד נתח מסורת עייפה, תןערכי משפחת אדמסמזכיר לך לאמץ את יום רביעי הפנימי שלך (או מורטיסיה, או פוגסלי) ולשכתב את התסריט.